לחיות בין שני עולמות ,
לשמוע את קול הנשמה
ילדה מופנמת הייתי. חייתי בתוך משפחה של נשמות יקרות ופצועות.
המקום בו חוויתי מרחב של קסם ואותנטיות, היה כששרתי.
מלווה את עצמי בגיטרה.
מתנחמת בחסדם המנחם של צלילים.
כותבת ומלחינה את אשר על ליבי.
מדברת ושרה אל מלאכים.
לאט לאט התבגרתי, ולמרות שזיהיתי שהשירה היא מקור לשמחה כה רבה עבורי,
לא היה בי האומץ ללכת עם תשוקת לב זו וויתרתי על חלום הלהקה הצבאית.
באותם ימים , זה נראה היה לי כחשיפה גדולה מדי עבורי.
כהתערטלות מול קהל.
ניתבתי את מהלך חיי הרחק מאור הזרקורים, שרה לעצמי בלבד.
טבעם של חלומות שהם לא מרפים. מגיחים , מפתיעים.
מכריזים על קיומם באינספור צורות.
לוחשים.
רוטטים.
מדירים שינה ומנוח.
באותם ימים, העדפתי להדחיק כמה שיותר את החלום לעמוד ולשיר מול קהל.
בחרתי בעבודות שיהיו נטולות רגש. זאת הייתה ההגנה שלי.
וכך התקבלתי ל"שירות הביטחון הכללי".
במסגרת חוזה ההעסקה נאסר עליי להופיע בכל כלי תקשורת כזה או אחר.
חתמתי. מסכימה הסכמה נשמתית לגזרה זו שמאוחר יותר תתברר כחרב פיפיות.
לא עבר זמן רב והתסיסה הפנימית בתוכי הובילה לחיפוש אחר צורך בביטוי קולי.
פשוט לשיר.
הצטרפתי ללהקת "התל-אביבים".
התחושה הייתה של שירה באנרגיה של הסתרה ומחתרתיות,
אבל לא היו בי כוחות לצאת נגד המערכת, כי שם היה מקור הפרנסה שלי.
הבחירה
ב-22 לנובמבר אבא הלך לעולמו.
ששה חודשים לאחר מותו, התחלתי לקבל תחושות מדיומאליות ממנו וסימנים
מוחשיים שהוא יוצר איתי קשר.
אמר שהוא זקוק למחילתי כי אינו יכול להמשיך הלאה לאן שהוא צריך.
התפרקתי לרסיסים של בכי שלא הכרתי. מאפשרת לעצמי לשחרר את כל מה
שלא ביטאתי עד אותו יום.
כל רצוני היה,רק לשיר...לתת לצלילים לקחת אותי אל מחוזות של רוגע ושקט
התחלתי לקבל בתוכי מסרים מתוקשרים על כל שאלה ששאלתי, שהוכחו בדיעבד כנכונים.
אחד מהם היה שעלי לעזוב את השירות.
ידעתי שאם אני רוצה לתת לעצמי ביטוי קולי חופשי, אני חייבת לעזוב את מקום
העבודה הבטוח הזה ולא לחיות תחת הגבלות כאלה ואחרות.
התייעצות עם ראש השב"כ דאז יעקב פרי (שגם הוא מוסיקאי בנשמתו)
נתנה לי את הביטחון לקבל החלטה נועזת ואמיצה.
"אם המוזיקה זורמת אצלך בורידים ואת תישארי עם החלום שלך לשיר ולהופיע,
כאן במקום העבודה הספציפי הזה... לא תוכלי להגשים אותו.
לכי לאן שלבך לוקח אותך".
אמר וחייך...
הייתה זו הקפיצה הראשונה שלי אל הלא-ידוע.
ויתור מודע שלי על עוגן כלכלי יציב מצד אחד, אך חונק ומגביל ,מצד שני.
התפרנסתי מערבי שירה בציבור שרובם אופיין בצורך לרצות את הקהל ולספק לו
חומרים קלים לעיכול של שירי כפיים.
כל אותה עת , הייתה בי התנגדות לשיר במחזור את שירי ארץ ישראל,
אך אילוצי הפרנסה היו חזקים והמשכתי.
תוך כדי השירה, בשעמום גורף, שמעתי אינספור מנגינות ולחנים חדשים בתוכי.
הצורך לשיר לחנים אלה לפני האנשים יצר בי מתח, כי אסור היה לי לקלקל את השירים המוכרים.
גופי מספר לי סיפורי ריפוי
כשהתגלה לי הגידול הטרום סרטני בבלוטת התריס,
הייתי בשלב של הבנה ומודעות שהוא נוצר כי אני לא מאפשרת למשהו בתוכי להתבטא.
חוסר האיפשור הזה גרם להתגשמות פיזית.
המצב דרש התערבות כירורגית לכריתה מידית.
נאסר עליי לאמץ את קולי לאחר הניתוח.
כשהגעתי הביתה מבית החולים, שמעתי חריקת בלמים ליד הבית ויללת חתול נואשת.
נסי החתול האהוב שלי נדרס.
כשהווטרינר אמר שיש להמיתו בהמתת חסד, כי אין מה לעשות,
שכחתי את איסורי הרופאים שאסור לי להוציא הגה ובמשך שלושה ימים שרתי לו,
בכוח בלתי נשלט שפרץ ממני, שירה בשפה שלא הכרתי.
כוח חיים חזק ממני עבר ממני אליו ממקום של שמחה פשוטה, תעוזה ואהבה ללא תנאי.
שמתי לב שהמנעד שלי, תוך כדי השירה המסוימת הזו, התרחב, ונסי הגיב לכך
ברעידות בכל הגוף ובגרירת רגליים.
אחרי שלושה ימים הוא התחיל ללכת.
בצילומי הרנטגן לא היו עדות וזכר לפגיעה באגן.
מיותר לציין שאיסורי הרופאים להוציא הגה נראו
משעשעים והזויים במיוחד לאור כל מה שקרה.
הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה ומרגשת עם ידידיי הלמוריאנים ועם קולי.
התעוררות לדרך חדשה
מאז, דרך ניסוי וטעייה, חקרתי את השפעת השירה הזו שמגיעה אלי במצב
מדיומאלי על אנשים, בעלי חיים, צמחים ושינוי מצבי תודעה.
הקריאה להתעוררות הופיעה באפריל 2003.
התעוררתי נרגשת מחלום , כששורה אחת בלבד מהדהדת בחוזקה:
"עכשיו הזמן לשיר את שירת למוריה ~ בציבור".
תחושת ההשתייכות והשכנוע הפנימי בקיומה הנצחי של היבשת האבודה,
מעל ממד הזמן הליניארי, נבנו מיום ליום.
הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה עם ידידים שקופים
ועתיקים אלו שהשתמשו בקולי כדי "לצאת מהארון"...
כשאני נדהמת ונרגשת כל פעם מחדש כמה מידע רגשי פותח-לב יש בשפה הזו.
התחלתי לשיר יותר ויותר לפני קהל ולחשוף את השפה הזו עטופה בלחנים שמתקבלים אצלי "live",
נכונים למקום ולזמן שבו אני שרה.
ביקורו של ד"ר טוד אובוקייטס יחד עם הפמליה של קריון באוקטובר 2005 עורר בי
התרגשות רבה ביותר. ידעתי שאני חייבת לפגוש את האח העתיק הזה ויהי מה.
ד"ר טוד חוקר את השפעת דפוסי אור וקול על הדנ"א.
חברים סיפרו לו עלי, ונפגשנו במקרה ברחבת הלובי.
הוא ביקש שנשיר יחד באופן ספונטאני שירה למוריאנית.
זרמתי איתו בקלילות, למרות הסיטואציה שנראתה למתבונן מהצד די הזוייה.
מעגל של סקרנים התקבץ סביבנו לשירת א-קאפלה למוריאנית.
בתום החוויה החביבה הזו, הוזמנתי על ידו לשיר שירה מתוקשרת בסדנה
שעניינה היה שימוש בדפוסי קול עתיקים להעצמה.
כשטוד קרא לי לשיר השירה פרצה מתוכי.
התמסרתי לחלוטין ל"זיכרון הצופן".
צופן הכוח העתיק הלמוריאני, המתמיר פחד לאהבה
הצלילים בקעו מקולי , נגעו בקהל באולם בחוויה של ריפוי הדדי , שלא אשכח לעולם.
כשנשאלתי בתום הסשן אם יש לי דיסק של החומר שאני שרה , הבנתי שמשהו גדול מאוד קרה כאן.
השערים נפתחו להחייאת זיכרון השפה הקסומה הזו.
אלוהים קורא מחשבות...
גם אם הן נאמרות בלחישה
הצהרתי בתוכי... בשקט, בשקט שאני מוכנה להיכנס לאולפן להקלטות.
"להוציא מהארון" באופן רשמי את השפה הלמוריאנית ולהביא אותה בדיוק
כפי שהיא לידיעת הציבור.
אך משהו בתוכי שידר פחד ללכת עם הדברים עד הסוף כי עברתי תקופה כלכלית לא פשוטה.
החלטתי לחפש עבודה נוספת לתגבור.
לאחר שלושה ימים במקום העבודה, בו חוויתי מתח ולחץ רבים, קיבלתי חום גבוה ודלקת גרון קשה.
בין ליטוף אחד לשני את גרוני הכואב חשתי בגוש שהכריז בקול:
"הלו? זוכרת אותי? קפצתי לביקור נוסף להזכיר לך משהו....".
הבדיקות אישרו שאכן הגידול חזר שנית באיזור שהיה פעם... בלוטת התריס.
מרגע זה הבנתי מיד מה קורה כאן.
"פישלתי" במתן אמון.
שם המשחק ללכת כאן על כל הקופה ולא לעשות "חצי עבודה / חצי חיים"
להיות נועזת ואמיצה. ללכת עם "קול הלב"...
נכנסתי (עם הגידול...)לאולפן הקלטות , החלטתי לחבק אותו ולא להילחץ.
יהיה מה שיהיה... אני מקליטה אלבום עכשיו ושום דבר אחר לא מעניין אותי.
אני מתמקדת אך ורק בשירה.
זה הייעוד שלי. נקודה.
חיפשתי אולפן ונגנים, שיעזרו לי להיות במקום של חופש יצירה מוחלט. ללא אג'נדות והגבלות.
היקום נענה לבקשתי באופן מידי, דאג לכל הפרטים הקטנים באולפן "עליית הגג" של עומר בלחסן,
תיווך לי את הגיטריסט אבי סינגולדה, אומן כלי ההקשה גדי סרי, והקלידן אלון רדעי .
בחגיגת יצירה גדולה התמסרתי כולי לתיקשור השירה הלמוריאנית "live" ולשירי הריפוי המרגשים
של אילת שלו, רן בן ציון וסנדרה ער.
כשדלת אחת נסגרת ,
דלת אחרת נפתחת....
את כל השירים באלבום הלחנתי עם גיטרה אחת שנפשי נקשרה אליה במיוחד,
יותר מכל הגיטרות האחרות שברשותי.
הייתה זו גיטרה שדורון, בן זוגי, מצא יום אחד זרוקה בפח זבל בתחנת אוטובוס.
היא הייתה שבורה לחלוטין ומרוסקת אבל "דיברה" אליו שיפיח בה חיים.
באהבה ובסבלנות אין קץ הוא אסף אותה אל ביתנו ושיפץ אותה, עד הפרט האחרון.
כשהרכבתי עליה מיתרים ופרטתי עליה, חשבתי שאני מדמיינת.
מעולם לא חוויתי צליל כה מושלם שהדהד למרחקים כמו "גיטרה מוגברת חשמלית".
זו הייתה אמורה להיות "גיטרת המחנות והקומזיצים" של יהלי הבן שלנו,
אבל אני הכרזתי בראש חוצות:
"אף אחד לא נוגע בה! היא שלי!"
בתום ההקלטות, כשנפרדתי לשלום מאבי סינגולדה, (שהגיע לאולפן עם 8 גיטרות!!),
הנחתי לרגע אותה בצד, שעונה על עץ וניגשתי לחבק אותו.
כשהגעתי הביתה, פתחתי את דלת תא המטען ואני מגלה בבהלה שהגיטרה האהובה שלי לא שם.
עומר אמר לי שהשכנים סיפרו שמישהו לקח אותה.
עצבות גדולה ירדה עלי.
גיטרת הריפוי שלי. שחיבור חלקיה השבורים לכלי נגינה נושם היה עבורי סמל לחיבור מחדש של
כל חלקי הנשמה הפזורים שלי...
הייתה סמל ל"מרפאה הפצועה" שבתוכי.
בתמיכת יקום מדהימה של נסים, תוך מספר ימים, רכשתי גיטרה חדשה הדומה
כשתי טיפות מים בצליליה לאחותה האובדת...
והבנתי.
אין מה לאחוז. זמן שחרור.
כשדלת אחת נסגרת... דלת אחרת נפתחת.
הכוח המרפא של אמון והתמסרות
הקלטת האלבום הייתה חוויה צרופה של התמסרות וכניעה.
כניעה לכוח של שמחה ואמון ש"הכל בסדר".
ספרים רבים נכתבו בשנים האחרונות על משמעות "הכאן ועכשיו".
באותם ימים בהם הקלטתי את האלבום, משמעות "הרגע הזה" הייתה עבורי להזמין
את אלוהים לשיר דרכי.
לעצור את הזמן מלכת.
להסיר דאגה ממחשבות פחד כאלה ואחרות.
השירה הלמוריאנית, בגין כוחה העוצמתי לעצור את זרימת המחשבות "הפרועה" במוחנו,
עושה זאת ללא כל מאמץ ומשחררת רטט של שכרון חושים ושקט.
נושאת בתוכה צופנים עתיקים של חווית "גן העדן".
זיכרון הבית...בו דיברו את שפת הלב, ללא מחיצות.
בתום הפקת האלבום, במסגרת בדיקת האולטרסאונד והביופסיה לגידול כהכנה לניתוח,
התבשרתי את הבשורה המרגשת ביותר שהייתה כנשיקת מלאכים מרפרפת על מצחי:-
"ג'ודי, איננו רואים כאן דבר...הגידול שלך נעלם" !
כבוגרת "קורס בניסים" בו למדתי
ש"אין דבר שקדושתי אינה מסוגלת לעשות"
חייכתי חיוך ילדותי מאוזן לאוזן.
עסקת חבילה כזו:-
גם אלבום, גם ריפוי
הייתה הוכחה ניצחת עבורי ששם הסיפור בכל המשחק הקוסמי הזה
הוא אומץ, תעוזה ואמון.
הריפוי הספונטאני שהתרחש כאן נבע אך ורק מדבר אחד:
ויתור מוחלט על הפחד והדאגה..."מה יהיה".
חוויה טוטאלית של לחיות מתוך שמחה.
כאן ועכשיו.
מתוך תשוקת לב של ילדה קטנה, המגלה את העולם לראשונה, הולדתי את האלבום
ANA KAME YAME
הרגשתי שצומחות לי כנפיים שקופות מאחור....
מי אהיה בלי "הסיפור שלי" ?
ברבות ימים
מילים:-סנדרה ער
לחן: ג'ודי קלע
וברבות ימים
כשהעיניים תעצמנה
אביט נכוחה קדימה
לעבר האור
אשא מבטי גם אחורה
אל שלל צורות חיי
ואחכים ואלמד ואשמח
כי זוהי המהות
וזוהי התכלית
למצוא אושר בכל
ליהנות מהמסע
כשאני מתבוננת ב"מסכת חיי" לאחור,
על כל אתגרי הצמיחה שעברתי בתוך המשפחה ובחיים בכלל...
אני מקבלת בהכנעה ובהבנה שאי שם למעלה...
לפני שירדתי לפלנטה הזו, בגוף אנוש
תכננתי את "הקארמה" שלי.
אני אחראית לתסריט חיי.
אין אשמים בסיפור הזה.
בחרתי במשפחה שלי כפלטפורמה לגדילה ולהתפתחות.
בלעדיהם, לא הייתי מגיעה להבנות שהגעתי היום.
אני מכבדת , מעריכה ומחבקת היום כל חלק בעברי.
מבינה שכולנו שחקנים בתיאטרון הקיומי הזה....מתוך בחירה נשמתית
שנעשתה שם למעלה.
אבל!!!
כבוראת מציאות חופשייה בפלנטה הכחולה היפיפייה הזו,
בוחרת אני להמשיך ללמוד ולהתפתח היום
ממקום חדש.
לא מאותגרת יותר,
ללמוד מתוך מצבים של קושי, כיווץ וחוסר זרימה.
אני סולחת לכל חלקי העצמי שלי,
מכל יחידת חיים שאי פעם חייתי
על הבחירות שלי, שנעשו מתוך פחד וכאב.
אני משחררת באהבה אל האור לריפוי
את "הסיפור שלי".
משחררת את פרדיגמת "המרפאה הפצועה" שנשאתי זמן כה רב
ובוחרת להיות "האישה של חיי".
מברכת אותי ואתכם אחי ואחיותיי באשר תהיו :
מי ייתן ואתגרי הצמיחה שלנו
יהיו מרגע זה
מתוך חסד וקלות.
לו יהי !
המכתב...שהפך לשיר
הכל התחיל במכתב שנכתב לעצמי.
לילה אחד.
אמצע חודש אוגוסט 2008.
מכתב אהבה אל הילדה הקטנה שבתוכי.
חלקי נשמה הותכו וחוברו להם מחדש ,
ברגע אינטימי של כתיבה תרפויטית שכל מטרתה הייתה
לשלוח אור לליבי .
חיבקתי אותה ונעזרתי בה "למצוא אותי בחזרה"....
לחזור הביתה.
אל עצמי.
שלחתי את המכתב לאילת שלו , שותפתי ליצירה....ביקשתי ממנה
שתהפוך אותו לשיר בקסם המילים האלכימאי שלה...מתי שהוא....ושחררתי....
ביום הולדת 50
קיבלתי אותו ממנה בהפתעה גדולה ומרגשת.
הלחנת השיר הייתה עבורי אחת מחוויות הריפוי החזקות ביותר שעברתי בחיי...
למצוא את האישה שבי שלמה ומפויסת יותר.
אני מעניקה לכם אותו במתנה
באהבה !
ג'ודי קלע
הילדה הקטנה שבתוכי
מילים:אילת שלו
לחן:ג'ודי קלע
זו אני הילדה הגדולה
קוראת לך אהובה
קוראת לך
הילדה הקטנה שבתוכי
בואי שבי לידי
ונשיר ביחד
בואי אחבק אותך
ואומר לך שהיום
אני סולחת לי
אמחה את דמעותייך
ואשחרר אותך
לצעוד
תם ונשלם בתוכי הסבל
כבר לא זקוקה לו יותר
בשביל לגדול
זמן לשחרר את החבל
לרפא ולסלוח לעצמי
על הכל
בואי אקח אותך איתי לשם
למקום חדש
ללא רגשות אשם
נצעד ביחד
בשביל חיינו
נשאיר את הכאב
מאחור
מודה לך שסללת לי את הדרך
למצוא אותי בחזרה
כבר לא ילדה קטנה ומפוחדת
המתנהלת בעולם הזה
כמו זרה
כן זו אני
האישה הגדולה השלמה
אוספת
חלקי נשמה אבודים
בונה את עצמי מחדש
מצלילים
מתוך שקט פנימי ועוצמה
אני הגדולה סולחת
לכל שהיה בתוכי ונשבר
אני האישה של חיי
משחררת אותך היום
ילדה קטנה שלי
מהעבר...
אני האישה ,
של חיי!
הוקלט באהבה , רוך ונגיעה מלאכית
באולפן של ידידי המוסיקאי אמיר יעקובי
תודה !
לאילת שלו
"אלכימאית וקוסמת מילים"
על כל המילים של שירי הריפוי , שכה מחזקים את רוחי ומבטאים בצלילות את קול נשמתי
על השותפות הנשית היוצרת , שמדגמת עבורי אהבה ללא תנאי ,
ו...על מגע הקסם הרגיש בעיצוב הגראפי של האלבום .
לרן בן ציון
"אחי הלמוריאני " .מורה. אומן חיים ומשורר.
על הכתף התומכת התמידית שאתה נותן לי , שמאפשרת לי להתמיר פחד לאור
ועל מילות השירים :-
"מלאך שלי" ו" צלול לכל הכיוונים" .
לסנדרה ער
על מילות השיר "ברבות ימים" המצמרר והמנחם...
למריתה (יגר) בן שושן
על הציורים המתוקשרים באלבום שיצרו חיבור מרגש של צליל וצבע.
לסמדר ברגמן
בעזרתך הפכתי את חזון הפקת האלבום ,מחלום למציאות !
סגירות
מילים :אילת שלו
לחן: ג'ודי קלע
דרך ארוכה היא, דרך החיים
מסע עמוק אל תוך הנפש
מסע מורכב, עטוף כאב וחסד
באנו לחוות, להתנסות
באנו לשמוח ולבכות
שיעור גדול בחרנו לנו
על זו האדמה
וידענו כי נכונו לנו
גם ימים של מלחמה
פזמון:-
ולנו יש תפקיד ליצור מהפיכה
לשבור את זה הקוד מצעיף החשיכה
לסגור מעגלים, לחבק אותם באהבה
ונפתח הפתח
לאי של שקט ושלווה
שלום פנימי ממלא את ישותנו
ונפתחות דרכים למחוזותינו
וידענו כי עשינו זאת
סגירת חוזה ישן
ואהבה
ממלאת
את לב המשכן
|
